This is the title of your first image post

אחריות חברת שמירה

אין חולק כי לקוח הדורש שירות של חברת שמירה נדרש לשלם עבור השירות, משמע חברת השמירה מקבלת שכר עבור שירותיה. יחד עם זאת, על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 270/01 (להלן: "פרשת תמנון"), השאלה האם יש לראות בחברת השמירה, בבחינת "שומר שכר", כמשמעו בחוק השומרים, תבחן לאור מידת השליטה שהייתה בידי חב' השמירה בנכס נשוא השמירה והאם עולה היא כדי "החזקה" בנכס, כמשמעו בהגדרת "שמירה", בסעיף 1 לחוק השומרים.

לדוגמא: במידה ומקבל השירות רצה לחסוך בעלויות השמירה ובמקום לקחת מספר שומרים כדי שהשמירה תהיה אפקטיבית על מושא השמירה, חברת השמירה יכולה לטעון שהשמירה אינה עולה כדי חזקה בנכס, מה שלא איפשר שמירה אפקטיבית.

כאשר הקשר בין הצדדים, אשר מהווה בסיס לשמירה ואחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים, יש לבחון את הוראות החוזה ואת ההסדרים אשר נקבעו בין הצדדים לעניין הפיקוח על הנכס - מה הם לעניין היקף האחריות אשר השמירה גוררת אחריה (ראו י.אנגלרדר "אחריות לגניבת מכונית מתוך חניון - קשר השמירה ובעיותיו"[8], עמ' 301 ).

גם כאן, ביהמ"ש יצטרך לתת דעתו לעניין מידת שליטה של חב' השמירה בנכס והאם היא העולה כדי "חזקה" בנכס.

באשר לחיוב חב' שמירה, סוגיה שהובאה בפני בית הדין לחוזים אחידים בתח"א (י - ם) 7/86 ובתח"א (י - ם) 8/86 (להלן: "פרשת גילמור"), נקבע שהסיכון שחברת השמירה נוטלת על עצמה צריך לעמוד ביחס סביר לתמורה שהיא מקבלת בשל אותו שירות. כי במידה ואין יחס סביר, חברת השמירה לא תוכל לספק את שירותיה לציבור הרחב במחיר שווה לכל נפש. חברת השמירה תיאלץ לדרוש עבור שירותיה תמורה גבוהה יותר - תמורה שאינה עומדת בשום יחס לערך השירות.

מן העבר האחר נקבע, שיש צורך לחייב את חב' השמירה בפיצוי שימריץ אותה ליתן ללקוחותיה שירותים מלאים והוגנים, ולא יגרום לה לזלזל בלקוח או בשירות שהיא אמורה לספק.

לבסוף, קבע בית הדין כי יש להעמיד את תקרת הפיצוי בגין אחריות חב' השמירה בפרשת גילמור על דמי השירות החודשיים כפול שישים.

במקרים דומים חברות שמירה ו/או מבטחות מטעמן משתמשות בטענה זו כדי לצמצם את חבותם.